ראשון לציון! כ"ט אייר התש"ח – 6.6.48
אבא יקר!
זה זמן רב שנותק הקשר בינינו. בכל אופן כך נדמה לי. כֹה מהר חולפים כעת הימים,
אינך מספיק לזוז וכבר חלף היום, חלף שבוע וגם החדש כלו עף לו במהירות.
ובינתים מתרחשים כה הרבה דברים, כל יום מביא אתו מקרה אחר עד שהכל
מתערבב והופך למאורע אחד שנמשך ונמשך. רק שלשה שבועות עברו מאז הכרזת
המדינה העברית ונדמה שכל מה שהתהוה במשך זמן קצר זה נמשך כבר זמן
רב מאד. כל כך הרגלנו לכל; אוירונים, הפצצות, התקפות, הרוגים, שנדמה כאילו
מעולם לא היה אחרת. ולכן גם אין הוֹוֶה מרגיז ואכזרי זה משפיע לגמרי על
מהלך החיים. אמנם כעת, אצלנו במושבה לאחר ההפצצה מצב הרוח מתוח
יותר ואנשים זהירים ויחד עם זה מבוהלים יותר, אך כל אלה הם "פרטים קטנים" (כך
נוהגים אצלנו להתבטא). אין בעצם על מה להתאונן.
אשר ללמודים: קשה להגיד שלומדים. במשך השבועות האחרונים הריצו
אותנו כל אחרי הצהרים ולפעמים גם לגמנסיה לא היינו הולכים כי גייסו את כל הגברים לעבודות בִּצוּרִים ועלינו היה להעביר את הקשרים. כך שאין
אלה למודים. יחד עם זה גם לילה או שניים בשבוע נגזלים מאתנו (ובמילא
גם היום שלאחר אותו לילה). כתבתי לך בפעם האחרונה על קורס האִתּוּת
שעברתי וכעת אני כמובן אָתָתִית וצריך לעבוד. אנו עולים על מֵיכְלֵי-המים
(היה זמן שהתחנה היתה על הבירה) ועלינו לעמד כל הלילה בקשר אִתוּת
עם תחנות החבל כגון: נס ציונה, רחובות, באר יעקב, כפר אהרון,
טירת שלום וכו'. העבודה מענינת מאד, כלומר האִתּוּת. אך זה
גם מעיף מאד. כי קשה לקלֹט הרבה זמן היות והאור הנדלק וכָּבֶה
חליפין מכאיב את העינים והתקתוק על מפתח הפנס מכאיב את היד
אך – "מי אתה שָמִיר ומי אתה חלמיש בפני נערה עבריה העומדת
על המשמר" (מה אתה אומר על הפילוסופית שלך?)
נו, וחוץ מזה לא נשתנה מאום, והכל כסדרו נמשך. ולכן לא
אאריך יותר. כי איני רוצה לחזור על פרטים שאמא ורם ואמנון
כותבים. ובזה אסים.
משלך אוהבתך ומנשקת אותך מרחוק
תרצה