ראשון לציון. יט' תמוז התש'ח – 26.7.48

אבא יקירי!
סוף כל סוף הכרחתי את עצמי לשבת ולכתב לך. קשה לי מאד
לכתב הפעם ואיני יודעת מה ואיך לכתב. כי מה יועילו דברי?
צריכה אני להעלות על הניר את המילים: "אמנון איננו". ואם עושה
אני זאת – האמין לי שמתחת לסף ההכרה נכתבות הן. אמנם אני
יודעת שכן הוא, ואני מכריחה את עצמי להתרגל לעובדה מרה
זו, ויתכן גם שאני מצליחה בכך אולם רק להלכה כן הוא. למעשה
איני מבינה ואיני תופסת כלל את כל הענין הזה. אני יודעת שאמנון
נפל למען דבר קדוש שכל החדשים האחרונים נלחם למענו וכל חייו
שאף לו. אני יודעת שאמנון הרוה בדמו, היקר לכלנו
כל כך, את אותה האדמה שבמשך אלפים בשנים לא שבעה
מדם קדושי אומתנו. אני יודעת שעלי להתגאות באח כמוהו ולהמשיך
את אשר הפסיק הוא. אני מבינה ומעריכה כל זאת אך מה לעשות
והרגש מתקומם כנגד הכל הכל. תמונתו עומדת לפני על
השלחן, בתוך המסגרת השחורה מונחת מודעת אבל לזכרו
של הקצין, וכלום יכלתי לתאר אי פעם, שמסגרת ניר שחורה,
שאינה ולא כלום, תוכל להיות הדבר הנצחי היחידי בכל החיים
הגועשים והסואנים הללו? וכלום אפשר גם עתה לתאר שאותו אמנון
היקר כל כך, אותו גוף מלא חיים ותנועה, הוא כבר הלך מאתנו
לנצח ולעולם לא נחזה בו יותר? לא! בשום אופן איני יכולה להבין
כיצד יתכן הדבר. אני מבינה שכך הוא ובכל זאת איני מבינה.
ואומר לך את האמת אבא, שמוטב לי בכך. כי תוך אי הבנה
זאת קל לי להתרגל, להשקיט את עצמי, ולכאורה כך הוא. כשלשה
שבועות כבר עברו מאז האסון ואנו חיים את חיינו תוך הסתגלות
לנעשה סביבנו. אולם מפעם לפעם מתעורר
איזה נים, מתעורר ומתקומם לכל. וברגע כזה איני
מסוגלת להבין ולא כלום. איני רוצה להכנע בפני גורל אכזרי זה ואני נאחזת בכל כחי בתקוה
שכל זה אך חלום בלהות הוא ועוד מעט ויגֹז, יחלוף. אולם אך
לרגע קט אני משלה את עצמי בצורה כזו, ולאחר זאת אני מעוררת
את עצמי, אמנם, מחלום זה, אך נופלת חזרה לתוך הבלהה שבמציאות
ולא לתוך הרוחה שלה קיויתי.
אבא יקירי! איני יודעת ואיני יכולה לתאר לי כיצד תקבל
אתה את הידיעה הזו. ואתה כה רחוק מאתנו ולבדך. מה אומר
לך אבא בכדי להרגיעך קצת? איני יודעת באמת אך עליך להיות
חזק ברוחך למעננו ולמענך אתה. המשך בעבודתך וסימה והלא
יודע אתה מה ערך יש לה בשביל כל אלה שממשיכים לחיות ולהלחם למען
אותו חופש שעליו נפלו כל קרבנותינו. אל תיפל ברוחך וחזק!
אסים בזאת כי איני רוצה לגבב מילים על מילים בלי משמעות
להם ובאמת שאיני יודעת מה לכתב לך ובמה לחזק אותך.
כי אני יודעת שלא במילים אפשר לכסות על אסון כזה ולא המילים
הן שתרגענה אותך ותחזקנה אותך. ועל כן קבל את המעט שכתבתי
לך מתוך לב נרגש
והריני שלך תמיד
בגעגועים ונשיקות חמות
בתך אוהבתך תרצה.