כ' כסליו התש"ט

חויק יקרה יקרה!
זה עתה חייתי באשליה נהדרת רגעים מספר. קראתי את מכתבך ו… הרגשתי שאני קוראת משהו בתוכי, שאני שומעת איזה קול המדבר מתוכי ונרשם על הניר. בהרגשותיך אַתְּ, הרגשתי את עצמי.
ומה אכתב לך? רק לפני כשעה, שעתיים היה לי כל [כך] הרבה מה לכתב לך וכבר איני יודעת ממה ואיך להתחיל.

טילנו היום בנגב. בקרנו בכמה מקומות שהיו בהם קרבות קשים. שהיו נקודות חזית חשובות. הגענו לניצנים. אף לא בית אחד שלם, הכל הרוס, נחרב, בכל דממת המות והד הזמנים האחרונים. רק ארבעה אנשים היו בנקודה. זה היה איום פשוט. ואח"כ איסדוד [הכפר הערבי אז] והסביבה לידה בה נהרגו בהתקפה 150 בחורים משלנו! מאה וחמישים בחור! את מתארת לך מה זה? ולאחר זאת המראה של נגבה. שרק לפני שנתים כשהייתי בה פרחה כולה, נגבה זו חרבה כולה כעת. הבתים הרוסים, הגנות, העצים, הערוגות. הכל משחת והרוס. אי אפשר פשוט לתאר זאת. לפני עומדת תמונה מעורבבת מכל מה שראיתי. והדרך זרועת הקברים, העצמות, השלדים ואפילו גופת הילד הערבי שהיתה מונחת בדרך. מחזות זועה פשוט. וביחוד כשאנו יכולים רק לראות, רק לעוות את הפנים ולהרגיש את הכרסום פנימה. וידנו אסורות. איננו יכולים לעשות כלום. באמת, לאחר כל מה שראיתי אינני יכולה לסבול את ישיבתי פה. אני כל כך רוצה ללכת לשם, למקומות הסבל ולעזור, לבנות מחדש, להקים שוב, לפעול!
אינני יכולה שלא להתעכב על עוד משהו. עברנו בדרך על פני בית קברות מצרי שהוכן להרוגים המצרים. הבנות שלנו החלו לצחוק ולזעוק שצריך לאמור קדיש, ושהלואי וכלם יקברו כבר ושימותו כלם ועוד פטפוטים טפשיים. ואיני יודעת. כל כמה שלי באופן אישי פרטי צריכה להיות שנאה עזה כלפיהם, שנאה ששום דבר בעולם לא יוכל להחלישה, תאות נקם שלעולם לא תפוג ממני, בכל זאת לא הייתי מסוגלת לאמור כל זאת ולא כל שכן לחשוב כך. הרי סוף כל סוף גם הם בני אדם. הרי כל אחד כזה שנהרג פה משאיר בארצו משפחה, מאמלל ומיתם [ומייתם]. ואם לא זה הרי בכל זאת עלינו להביא בחשבון לפחות את העובדה שאותו הרוג מגיע לו כבוד. בשבילנו הוא אויב, לנו הוא גורם צרות. בשבילנו מוטב שימות מאשר יחיה, אבל הרי את כל זאת הוא עושה גם כן לשם מטרה שבשבילו היא חשובה. הרי לא סתם מתוך תענוג הוא בא הנה להרוג, להרוס, להשמיד. אינני באה ללמד סנגוריה על המצרים, או כל אחד מבני מינם, אך הרי בנות בגיל 15 ומעלה צריכות גם לחשוב קצת על מה שהן אומרות ולא לפטפט שטויות. ובאמת, הרי אוי ואבוי לנו אם הגענו לידי כך שנוער ירצה כל כך, ישאף למותם של בני אדם. שמדות כה אכזריות יהיו טבועות כבר בילדים. אך הטוב שפה הוא שהן לא ידעו מה שהן אומרות. הן ידעו רק שהן צריכות לדבר, לפטפט, ואמרו את מה שעלה על דעתן ושחשבו שבזה הן תעשינה רושם.

בדרך עברנו על פני קבר של מצרי. מתוך הקבר יצאה רגל – עצמות רק ובמקום של כף הרגל – נעל עם פטס [פאטס. מעין רצועת בד עבה שהחיילים היו כורכים על הרגל מעל לנעליים] בדיוק כך זה היה. זה לא סר ממראה עיני. ואח"כ בנגבה, ליד הנקודה, בתוך שדה מוקשים שכבה גופה-שלד עם סמרטוטים, של ערבי שהתפוצץ בעלותו על מוקש.
מה הם החיים אם כן? מה הם אם ברגע אחד הם נתקים, כמו חוט זה שבמשיכה אחת נחתך, ומכל אותו אדם שפעל, שעבד, שחי לא נשאר חוץ מעצמות מספר ולא כלום. באמת שאיני מבינה. בכלל לפעמים נראים לי החיים כה טפלים, כה חסרי טעם. אני לומדת – לשם מה? אני מצטלמת ומסדרת את התמונות – מה זה מוסיף? אני פועלת בתנועת נוער, מדריכה – מה האחרית? אני שואפת לבנות, להקים, ליצור – בקצור לחיות אך מה יהיה בסופו של דבר? מות? אם כן למה כדאי לי כל זה? מוטב לנצל את החיים כל עוד יש אפשרות ולהתענג ולשמח – ואפילו זה לשם מה? באמת. אדם חי, יוצר, משתדל תמיד להשיג הלאה הלאה, ולבסוף הוא מת (מה פרוש מת?), נשכח, הוא איננו והחיים בכל זאת ממשיכים, זורמים. מהו כל הגלגל החוזר הלזה?
נדמה לי שהלך מחשבות זה אינו אופיני לבת גילי אך שאלות אלו כבר עמדו לפני מאז האסון. בכלל מה שאופף אותי בבית כפרט וכל התקופה ככלל הביאו אותי לידי זה. אך כנראה שזה לא רק אצלי. דברתי עם הללה על זה וגם היא חושבת בערך כך.
אך בכל זאת! לאחר כל מה שראיתי היום, ואחרי שעברו עלי כה הרבה הלויות היום החלטתי: ללמד, לגמור גמנסיה ואח"כ להתחיל להגשים את שאיפותי. לעלות להתישבות ולתת פורקן לכל המרץ הזה שיש בי לבניה, ליצירה. [….]