28.11.56

לעודד שלי המון שלום!
משום מה החשק היה עז לכתוב אליך, והחלטתי
נו צריך לכתוב, לשפור המצב הרוח, ובכלל לכתוב.
זה היום השני שהאוירה כאן דוממת מכאב, עודד
זוכר אתה כשנסענו פעם אחרונה מחיפה נסע באוטו
איתנו אחד מטבעון, ישב וצחק וסיפר כל מיני מעשיות,
למחרת בערב פגשנו אותו עם החברה, וספרתי לך
שהם הולכים מכיתה ז' וכו..וכו.. העקר עודד, מה
יש לדבר – הוא נפל.
אני אומרת לך השכונה מזועזעת קשות. איני יודעת
אם היה פעם אבל כזה במקום, שמע וזה עושה
מצב רוח… קשה, כל כך קשה להתגבר…
טוב, כותבת אני לך לשנות את המצב רוח, ובכן
לא כדאי להעריך [להאריך] דיבור על כך, אין ברירה מוכרחים
להמשיך לחיות, ולהתגבר על הכל…
עודד שלי כל כך מעסיק אותי מה עושה אתה
ברגע זה, השעה מאוחרת, וודאי נח אתה
משפשופי היום, או במקרה שומר החושב ומהרהר…
[עמוד 2]
[?] היה עמדי הזמן לחשוב ולהרהר רבות. נדמה לי
ששנים ויובלות עברו מני הפעם האחרונה שראיתיך,
ואני כה מתגעגעת… (השתפכות שכזאת?)
כרגע חזרתי מפעולה, ומחר יוצאים מכאן.
המטרה – אילת.
החברה, עד כמה שאפשר כבר להיות, מבסוטים, מבסוטים,
אך המצב רוח הזה הורג ממש. שמע, לצאת ככה
לאילת,… בכל אופן, מקוים שהכל יעבור בכי טוב.
זה היום הראשון לחופש, שכנראה ימשך בדיוק
עד בואנו מהטיול.
אתמול התקימה מסיבת חנוכה, על אף המצב רוח, קימנו
מסיבה סמלית, מאחר שלא יכלו לבטלה לגמרי.
אם כי זה לא היה במקום כל העסק, המסיבה
עברה די טוב.
כך אין חדש. חיים ומשתדלים להמשיך לחיות…
מכתבי זה האחרון לפני הטיול, אקוה כי בשובי
אוכל להתגבר על בעית השורות והעמודים הריקים
במכתבי.
שלך
מאירה