השנה היא 1941. שרה ומשפחתה הגרעינית נמצאים בפולין. שרה כותבת אל אחיה ואל אביה שברחו לאורוגוואי. היא כותבת שכבר שנה לא שמעה מהם ומבקשת שיענו לה בכמה מילים. שרה מעדכנת שהיא, בעלה ובנם הקטן מסתדרים, אבל אימה ואחיותיה נמצאות באזור הכיבוש הגרמני והיא אינה יודעת מה מצבן. העמוד הראשון של המכתב מיועד לאביה ולאחיה, אך העמוד השני מעיד כי שרה שלחה את המכתב אל מר קרונסקי מכר של המשפחה באורוגוואי, וממנו היא מבקשת כי ינסה לאתר את אביה ואת אחיה. המכתב המקורי כתוב ביידיש, הוא תורגם לעברית על ידי חבר של המשפחה כותבת המכתב היא שרה לאה פיוטרקובסקי. בשנת 1941 חיה שרה עם בעלה ובנם התינוק בעיירה בראנסק שבפולין, תחת כיבוש נאצי. את המכתב היא שולחת לאביה שמואל ולאחיה זלמן, שהספיקו לברוח לאורוגוואי בשנת 1938. היא מעבירה את המכתב דרך מכר הנמצא באורוגוואי. שרה לא ידעה ששמואל אביה נפטר באורוגוואי עוד בשנת 1940. שרה, בעלה מאיר, התינוק ברוך (בן שנה וחצי), אימה, אחיותיה וקרובי משפחה נוספים נרצחו בטרבלינקה במוצאי יום כיפור 1942. המשפחה המורחבת מנתה כ־100 נפשות, אך רק זלמן ניצל ונותר שריד יחיד למשפחתו. זלמן עלה לארץ ונישא. נולדו לו שתי בנות, חמישה נכדים והוא אף זכה לחבוק נין. דקלה שוורצוורט, אשתו של גלעד, נכדו של זלמן, העבירה את המכתב לאוצרות.